התאחדות עם ילדיכם – סיפור מלחמה
דמיינו את זה – אב, שהיה במלחמה, סוף סוף עובר בדלת, מצפה לזרועות פתוחות ולצחוק. במקום זאת, הוא נתקל במבטים ביישנים או, אפילו קשה יותר, בהתנגדות מוחלטת מצד ילדיו שלו.
המסע חזרה הביתה מהפריסה הוא רכבת הרים רגשית לכל משפחה. ה"דחייה" הזו אינה עוסקת באהבה שאבדה אלא בשינויים ובחוסר הביטחון שהתגנבו במהלך היעדרותו.
ילדים מתרגלים לשגרה, וכאשר אחד ההורים היה העוגן במשך חודשים או שנים, חזרתו של השני יכולה להרגיש כמו טלטלה שאיש לא ביקש. זה לא שהם לא רוצים את אבא שלהם בסביבה; זה שהם הסתגלו לחיים שבהם אמא עושה הכל. ומתחת להיסוס שלהם אורבת דאגה שעלולה להכביד על ליבם הקטן: מה אם אבא יעזוב שוב?
התמודדות עם אתגרים אלו דורשת סבלנות, הבנה ותקשורת פתוחה מכל בני המשפחה. אבות יכולים לנקוט בצעדים יזומים כגון:
עיסוק בשגרה יומית: השתתף בפעילויות ובשגרה משפחתיות קבועות כדי לבסס מחדש את הנוכחות והתפקיד שלך בתוך המשפחה.
זמן איכות: לבלות זמן אחד על אחד עם כל ילד, לעסוק בפעילויות שהם נהנים ממנו. זה יכול לעזור לבנות מחדש אמון ולחזק מערכות יחסים אישיות.
תקשורת פתוחה: עודדו דיונים פתוחים על רגשות ופחדים. הכירו בשינויים ובאתגרים, והבטיחו לילדיכם באהבתכם ובמחויבותכם אליהם.
מחפשת תמיכה: הדרכה מקצועית ממטפל זוגית וטראומה יכולה לספק תמיכה שלא יסולא בפז למשפחות המנווטות בתהליך ההתחברות מחדש. טיפול יכול להציע אסטרטגיות המותאמות לצרכים הייחודיים של המשפחה שלך ולאפשר מעבר חלק יותר.
מסע ההשתלבות מחדש בחיי המשפחה לאחר הפריסה הוא נתיב מלא בלמידה וצמיחה הן להורה החוזר והן לילדיו. בעוד שהשלב הראשוני עשוי להיות מסומן ברגשות של דחייה, עם סבלנות, אהבה ותמיכה נכונה, משפחות יכולות לבנות מחדש קשרים חזקים ועמידים יותר מאי פעם.
זכרו, זה לא על החלפת הזמן האבוד אלא על הוקרה והפקת המרב מהזמן שיש לנו עכשיו.
יחד, עם הבנה ותמיכה, משפחות יכולות לנווט את המורכבות של חיבור מחדש וחיי משפחה.
רואים מעבר לפגיעה
היה לי הכבוד העמוק לעבוד עם חיילים שחוזרים מקרב. האנשים האמיצים האלה נושאים איתם סיפורים על אומץ וחוסן מדהימים, יחד עם צלקות גלויות ובלתי נראות כאחד. צלקות אלו אינן סימנים בלבד; הם שינויים עמוקים בזהותם ותזכורות לקורבנות שהם הקריבו. רבים מהצעירים והצעירות הללו דמיינו פעם חיים של נורמליות, שנראים כעת מציאות רחוקה כשהם מנווטים את דרכם בעולם חדש עם הפציעות שלהם.
בחברה של היום, שבה המראה הפיזי מכתיב לעתים קרובות רושם ראשוני, הסיכוי להיכנס לסצנת ההיכרויות יכול להרגיש כמו אתגר בלתי עביר עבור הלוחמים הללו. נשאלת השאלה: האם אהבה יכולה להתעלות מעל השינויים הפיזיים ולזהות את הפרט שמתחתיו?
מניסיוני, למדתי שלמרות שמשיכה פיזית עשויה בהתחלה למשוך אנשים יחדיו, עומק החיבור והכבוד ההדדי הוא שמקיים מערכת יחסים. מדובר בגילוי של מישהו שיכול להסתכל מעבר לצלקות כדי לראות את הכוח והחוסן הנובעים מהתגברות על מצוקה. כן, יש אנשים המושפעים מלחצים חברתיים שמתעדפים את המראה הפיזי, אבל יש גם רבים שמבינים שיופי אמיתי נמצא במהות החוויות שלנו, בקרבות שנלחמנו ובכוח הפנימי שטיפחנו. אלה האנשים הרואים באיבר חסר לא כחסר אלא כסמל להישרדות ואומץ.
עבור חיילים החוזרים לחיים האזרחיים, החיפוש אחר אהבה שזור לרוב בפחדים מדחייה ואי הבנה. הם חוששים שהפצעים הפיזיים שלהם עלולים להגדיר אותם בעיני בני זוג פוטנציאליים, להאפיל על האישיות, הערכים והחוסן המדהים שיש להם. הפחד מדחייה משתרע מעבר לפגיעות הנראות לעין במאבקים הפנימיים שנותרו סמויים מהעין. זה חיוני עבורם למצוא שותפים שלא רק מבינים את המסע שלהם אלא גם מכבדים את הקורבנות שלהם ורואים את האומץ שנדרש כדי לשרוד.
החיפוש אחר בן זוג לחיים מתעלה על עצם מציאת האהבה; מדובר בחיפוש אחר קבלה והבנה עמוקה. זה כרוך בחיבור עם מישהו שמזהה את ההשפעה העמוקה של החוויות שלו ומעריך את האדם שהוא הפך בגללם. מסע אהבה זה אינו רק בראייה בעיניים, אלא תחושה עם הלב, הכרה ביופי שבחוסן, בכבוד בהקרבה ובעומק האופי שנרקם במצוקה.
אני מעודד את כולם לגשת למערכות יחסים בלב ובראש פתוחים, להסתכל מעבר לפני השטח ולהעריך את הסיפורים, החוזקות והפגיעות שכל אדם מביא. חיבור אמיתי הוא על חיבוק כל הווייתו של זה, צלקות והכל, ובניית קשר המבוסס על כבוד הדדי, הבנה וקבלה ללא תנאי.
כעס וטינה
בלב מדינת ישראל, בתוך הדי הסכסוך הנוכחים תמיד, קיים עולם שלעתים קרובות נותר נסתר מהנרטיב העולמי.
זה עולם שאני, כמטפלת בטראומה החיה בישראל, מנווטת בו מדי יום.
יש לי את הזכות להיות חלק מהמסעות של המשפחות האלה, להנחות קבוצות תמיכה שהפכו חיוניות בניווט במורכבות המלחמה.
קבוצות אלו הן יותר מסתם מפגשים טיפוליים. הם מקום שבו הורים ואהובים של חיילים מוצאים נחמה בחוויות משותפות, ויוצרים רשת תמיכה שהופכת לקו ההצלה שלהם. בהתכנסויות אלו מוצאים ביטוי למאבקים השקטים והפחדים הבלתי נשמעים, והכוח הבלתי נכנע של המשפחות הללו מורגש. צחוק ודמעות חולקים בחופשיות, וסיפורים על מאבקים וניצחונות יומיומיים משתלבים זה בזה, ויוצרים שטיח של החיים המסובכים שאנו חיים כעת.
אחד הסיפורים הבולטים שנתקלתי בהם הוא זה של מרים, אם שבנה משרת בחזית. הנרטיב שלה מהדהד בתחושת בידוד עמוקה – תחושה שהדהדה אצל רבים בקבוצה. היא מדברת על קרובי משפחתה בחו"ל, שלמרות כוונותיהם הטובות ביותר, לא מצליחים לתפוס עד הסוף את המתח המתמיד שהוא חלק מהותי מחייה. "הם חיים בעולם אחר", היא אומרת, קולה מכוסה בתערובת של כעס ותסכול, "אין להם אפס הבנה של המציאות שלנו".
במפגשים שלנו, אנו מתמקדים גם באסטרטגיות התמודדות מעשיות ותרגילים סומטיים. אלה חיוניים בניהול הלחץ והחרדה הנלווים לחיים באזור קונפליקט. הם מציעים דרך להתמודד עם הביטויים הפיזיים של סערה רגשית, ומספקים מוצא נחוץ לשחרור והקלה.
המסעות האישיים של המשפחות הללו מזכירים לנו שהשפעת המלחמה משתרעת הרבה מעבר לשדה הקרב. הוא מחלחל לבתים וללבבות, מותיר חותם מתמשך. עם זאת, בתוך הנוף הזה של חוסר ודאות ופחד, צצים סיפורים של כוח ואחדות מדהימים.
בעיצומו של הקונפליקט הבלתי פוסק הזה, הנרטיבים האישיים של אומץ וחיבור, השזורים במסע הקריטי של התמודדות וניווט עם הטראומה, הכעס, החרדה והסערה הרגשית הכוללת, הם שבאמת מדגישים את הרוח המתמשכת והחוסן של המשפחות על ישראל. חזית הבית.