בלב מדינת ישראל, בתוך הדי הסכסוך הנוכחים תמיד, קיים עולם שלעתים קרובות נותר נסתר מהנרטיב העולמי.
זה עולם שאני, כמטפלת בטראומה החיה בישראל, מנווטת בו מדי יום.
יש לי את הזכות להיות חלק מהמסעות של המשפחות האלה, להנחות קבוצות תמיכה שהפכו חיוניות בניווט במורכבות המלחמה.
קבוצות אלו הן יותר מסתם מפגשים טיפוליים. הם מקום שבו הורים ואהובים של חיילים מוצאים נחמה בחוויות משותפות, ויוצרים רשת תמיכה שהופכת לקו ההצלה שלהם. בהתכנסויות אלו מוצאים ביטוי למאבקים השקטים והפחדים הבלתי נשמעים, והכוח הבלתי נכנע של המשפחות הללו מורגש. צחוק ודמעות חולקים בחופשיות, וסיפורים על מאבקים וניצחונות יומיומיים משתלבים זה בזה, ויוצרים שטיח של החיים המסובכים שאנו חיים כעת.
אחד הסיפורים הבולטים שנתקלתי בהם הוא זה של מרים, אם שבנה משרת בחזית. הנרטיב שלה מהדהד בתחושת בידוד עמוקה – תחושה שהדהדה אצל רבים בקבוצה. היא מדברת על קרובי משפחתה בחו"ל, שלמרות כוונותיהם הטובות ביותר, לא מצליחים לתפוס עד הסוף את המתח המתמיד שהוא חלק מהותי מחייה. "הם חיים בעולם אחר", היא אומרת, קולה מכוסה בתערובת של כעס ותסכול, "אין להם אפס הבנה של המציאות שלנו".
במפגשים שלנו, אנו מתמקדים גם באסטרטגיות התמודדות מעשיות ותרגילים סומטיים. אלה חיוניים בניהול הלחץ והחרדה הנלווים לחיים באזור קונפליקט. הם מציעים דרך להתמודד עם הביטויים הפיזיים של סערה רגשית, ומספקים מוצא נחוץ לשחרור והקלה.
המסעות האישיים של המשפחות הללו מזכירים לנו שהשפעת המלחמה משתרעת הרבה מעבר לשדה הקרב. הוא מחלחל לבתים וללבבות, מותיר חותם מתמשך. עם זאת, בתוך הנוף הזה של חוסר ודאות ופחד, צצים סיפורים של כוח ואחדות מדהימים.
בעיצומו של הקונפליקט הבלתי פוסק הזה, הנרטיבים האישיים של אומץ וחיבור, השזורים במסע הקריטי של התמודדות וניווט עם הטראומה, הכעס, החרדה והסערה הרגשית הכוללת, הם שבאמת מדגישים את הרוח המתמשכת והחוסן של המשפחות על ישראל. חזית הבית.
